פלפלים חריפים ירוקים ממולאים בגבינת שום-סויה אפויים- חלאפינו
טוב האמת שזה לא סוד גדול שאני מכורה לחריף, אני מ-כ-ו-ר-ה לגמרי לחריף.
אם זה לא אוכל מתוק, אני תמיד מוסיפה לו חריף, תמיד בתבשיל או מינימום בצד בגלל הילדה, אני מכינה סחוג בכמויות, תמיד יש טבסקו באיזור או איזה רוטב צ’ילי חריף אפריקאי טוב ומעניין…
בלי חריף, לא עובר אצלי בגרון, זה כבר חלק מהטעם, מה שהופך את האלרגיה שלי בידיים למאוד אירונית.
מסתבר שיש אנשים במבחינה ביולוגית פשוט יותר רגישים, סוג של אלרגיה לחומר הפעיל שיש בצ’ילי, יש עבור זה זריקה אפילו, כן, מקבלים אותה במיון והיא מקלה על הצריבות אש שמרגיש מי שרק מעז לגעת בחלק הפנימי של הצמח המפחיד הזה. בפעם הראשונה שגיליתי על הבעיה הייתי בת 10 בערך, שיפשפתי על היד בהתרגשות פלפל אדום קטן שקטפתי במו ידיי, נורא ריגש אותי החיבור לטבע, והעובדה שהרשו לי לקטוף. מס’ רגעים לאחר מכן החל הכאב, מה שהפך לכאב מטורף, לא אגזים אם אתאר את זה לכאב של יד שעולה באש, זה לא סתם תיאור, זה תיאור מדוייק של ההרגשה. כמובן שמיד לבית החולים, בזמן הזה הדבר שיחידי שיכול להקל על המצב זה מים קרים עם קרח, זה מוזר אבל ממש כמו במטה קסם, הקרח משתק את העצבים והכאב, והופ נעלם, אבל מספיקה שניה עם הידיים מחוץ למים כדי לחזור למצב של כאב ולהיות מחוברת לקרח מספר שעות לפעמים גם לילה שלם זה לא פיתרון.
הסיפור הזה קרה במשך 5 פעמים בחיי עד שלמדתי לקח. כן לקח לי לכאורה הרבה מידי פעמים כדי ללמוד מה קורה, מה גורם לזה ואיך להזהר.
מאז בעלי הוא היחידי שנוגע בפלפלים בבית. במקרה היום הוא לא היה, אז נעזרתי בשקיות אוכל ונשמרתי בטירוף. (ראו צילום).
